הסוד של אי המאמץ

יש תובנות כאלו שמחלחלות לי ממזרן היוגה  לחיים עצמם…
מדי פעם אני זוכה לאחת כזו , והבוקר הגיעה אלי אחת קטנה אבל חשובה.

התובנה של אי המאמץ.
אני אנסה להסביר:
בתרגול יוגה אני מנסה להגיע לאיכות של אי מאמץ,
זה יכול להגיע במספר אופנים-
להבין מה בגוף צריך לעבוד,
ואז להרפות ולשחרר ממאמץ את כל החלקים שלא צריכים לעבוד באותו רגע.
אפשרות אחרת היא תנועה מדיטטיבית
הגוף עובד אבל המיינד נמצא מעבר למאמץ
והגוף נכנס לתנועה לא מאומצת,
אפשר ורצוי גם לבצע את התרגול במצב של דריכות רפיה
שזה מעין מצב אופטימלי של עשייה לא מאומצת אך מודעת וערנית.
יש גם את העניין הזה של מוכנות-
לבצע את הדבר הנכון ברגע הנכון.
למשל תנוחות שהן קשות – אפשר כמובן להתאמן עליהן ו”לכבוש” אותן במאמץ רב.
אבל הדרך שלי היא להגיע אליהן ברגע הנכון
לחזק ולבנות פיגומים – רגליים חזקות , בטן חזקה
ואז ברגע הנכון הן פשוט נובטות להן ללא מאמץ.
ואז הגוף כאילו מאותת לי:
יש לך את זה . התנוחה הגיעה !
אני בודקת , ותמיד זה כך.
בלי מאמץ – היא שם . מחכה לי שאבוא לקטוף אותה.
ועכשיו אם נבצע מעבר מהיר ממזרן היוגה לחיים האמיתיים-
להביא את האיכות הזאת לעסק , לזוגיות , להורות…
להתנהל ממצב יציב מודע ולא מתאמץ.
לא ללחוץ להיאבק להזיע – זה מעייף את הגוף ואת הנפש.
כן לבנות פיגומים-
תקשורת טובה , פתיחות , כנות נראים לי כמו פיגומים טובים בכל הנ”ל
ואז התנועה הנכונה מגיעה ברגע הנכון,
אז הבוקר אחרי שנבטה לה עמידת ידיים
שהגיע ללא מאמץ ובזמן הנכון
קיבלתי במתנה את התובנה הזאת
כי מזרן היוגה הוא סוג של מגרש ניסויים לחיים עצמם.

כל הזכויות שמורות  ©  מירי כהן גולדרייך