fbpx

כשהגוף מתבגר והתודעה נאחזת בצעירוּת

כשהגוף מתבגר והתודעה נאחזת בצעירוּת


מספר שנים לאחר המנופאוזה כבר אי אפשר להדחיק את זה…
הגוף משתנה, הקצב אחר, ההתאוששות מפציעות ואפילו סתם וירוס איטית יותר,
עומסים שפעם עברו “על הדרך” כבר לא מתקבלים כמובן מאליו.
אבל התודעה – או אולי נכון יותר לומר, התודעה החברתית שבנו – נשארת צעירה.
דורשת, משווה, מצפה שנמשיך כאילו דבר לא השתנה.
וכאן נפתח פער, שלא לומר – בור עמוק.
בפוסט הזה נעסוק בפער השקט שמוליד תסכול, חרדה ואומללות
ובדרך היוגית להימנע ממעידה אל תוך הבור הזה.

המסר הסמוי: העולם שייך לצעירים

אנחנו חיות בתוך תרבות שמקדשת את הצעירוּת.
לא רק מראה צעיר – אלא קצב צעיר, תשוקה צעירה, זמינות צעירה, אנרגיה צעירה.
והמסר הזה לא פוסח על מי שכבר אינה צעירה:
תרגישי צעירה | תיראי צעירה | תעשי “דברים צעירים” – אחרת תהיי לא רלוונטית לעולם.
כל זה מוטמע בנו לא כהזמנה – אלא כסטנדרט החדש לגילאי 50++.
כך נוצר מצב מוזר: הגיל עולה, הגוף משתנה,
אבל לנו מועבר מסר שלפעול בהתאם לגילנו, בכל הנוגע לפעילות גופנית – אבל לא רק,
ובעיקר להיראות בגילנו – זה לא דבר רצוי, ואפילו סוג של כישלון.

הגוף לא בוגד – הוא מדבר אמת

נשים רבות חוות את השלב הזה ככישלון אישי:
“אני פחות”,
“אני כבר לא כמו פעם”,
“משהו בי התקלקל”.
אבל – הגוף לא מתקלקל –
הוא פשוט מפסיק לשתף פעולה עם קצב שלא מתאים לו יותר.
הוא מבקש: פחות עומס, יותר הקשבה, קצב אחר, תנועה אחרת.
כשהמסר הזה לא מקבל לגיטימציה,
הוא מתורגם במערכת העצבים לתחושת חרדה, בגוף לפציעות ומכאובים,
ובנפש לתסכול ואי שביעות רצון.

זמן לכל דבר

קהלת ניסח זאת בפשטות חדה, שלא איבדה מתוקפה גם אלפי שנים אחר כך :
  • ”לַכֹּל, זְמָן; וְעֵת לְכָל-חֵפֶץ, תַּחַת הַשָּׁמָיִם. עֵת לָלֶדֶת, וְעֵת לָמוּת; עֵת לָטַעַת, וְעֵת לַעֲקוֹר נָטוּעַ.“(קהלת ג, פסוקים אב

    לא כל זמן הוא זמן של צמיחה
    לא כל עת מבקשת עוד התרחבות והחזקה.
    יש זמנים של שהייה, התבוננות
    של שחרור זהויות, פעילויות, וציפיות שכבר סיימו את תפקידן.

זה לא משבר – זה מעבר זהות

אנחנו רגילות לחשוב על גיל כעל מספר,
הוסללנו לחשוב על מספרים שמיצגים צעירוּת – כנחשקים
מספרים שמייצגים בגרות כנסבלים,
ולמספרים שמייצגים זיקנה – כבלתי נסבלים.
אבל בפועל, גיל  מייצג איכות בחיים.
ובואו – מי שמוכנה לחזור לשבוע אחד לשלב הבלבול וחוסר הביטחון של שנות ה 20
או לשלב העומס והבנייה של גיל 30-40
עם הילדים קטנים, ההריונות, ובניית קריירה – שתקום !
יש שלבים של פריצה, ויש שלבים של העמקה.
שלבים של בנייה, ושלבים של סינון.
שלבים שבהם החיים מבקשים פחות החזקה ויותר נוכחות.
הבעיה היא שאין כמעט מודלים תרבותיים מערביים חיוביים לשלב הזה – שלב המעבר ומה שמעבר לו.

שלבי החיים בתרבות ההודית

בתרבות ההודית העתיקה קיימת תפיסה שונה של החיים והגיל,
דרך ארבע האַשְרָמוֹת – ארבעה שלבים מובחנים של קיום האדם.
החיים אינם אמורים להיראות אותו דבר לאורך כל הדרך.
אחרי הילדות והנערוּת – שהן שלב הלמידה, מגיע שלב הבחרות והבגרות שהוא שלב הבנייה והעשייה בעולם,
לאחר מכן מגיעים שני שלבים אחרים לגמרי:
שלב של נסיגה עדינה מהחזקות וזהויות,
ולאחריו שלב של שחרור עמוק יותר.
לפי תפיסה זו, לנסות להמשיך לחיות לפי ערכי צעירות,
עשייה והישג בשלב מאוחר אינו ביטוי לחיוניות,
אלא לפספוס של חוכמת הזמן.
הקושי והבלבול מתחילים כשאנחנו חיות שלב אחד,
אך נמדדות לפי כללים של שלב אחר.

מה מציעה היוגה?

לא פתרון, ולא שיטה “להישאר צעירה”…

אלא מרחב שבו:
•הגוף נשאר במרכז
•התנועה לא מנסה להצעיר, אלא להקשיב
•הקצב הוא שותף, לא אויב
•והגיל אינו משהו שצריך להתגבר עליו, אלא לחיות בתוכו
זהו תהליך של הסכמה:

להיות בגיל שלי – באמת.

מצאת בפוסט זה ערך? אשמח שתשתף/י חבר/ה שהפוסט עשוי לעזור גם להם.
תגובה לפוסט – תשמח אותי מאוד (:
יכול להיות שתמצא/י עניין גם בפוסטים הבאים :

גיל המעבר – מאיפה ולאן ?
הגוף לא שוכח – טראומה נשית וביטויה בגוף

כל הזכויות שמורות  ©  מירי כהן גולדרייך

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

.

 

 

כתיבת תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם. שדות רצויים מסומנים *

שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.

הפרטיות שלכם חשובה לנו לידיעתכם, באתר זה נעשה שימוש ב”קבצי עוגיות” (cookies) וכלים דומים אחרים על מנת לספק לכם חווית גלישה טובה יותר, תוכן מותאם אישית וביצוע ניתוחים סטטיסטיים. למידע נוסף ניתן לעיין במדיניות הפרטיות שלנו