הגוף לא שוכח – טראומה נשית וביטויה בגוף

האגן הוא כלי שמחזיק בתוכו חיים, תנועה, תשוקה, יצירה
וגם חוויות  כאב, בהלה, פחד, אשמה ובושה – המקומות שבהם מתכווץ ונסגר.
זהו מרחב שבו החוויה הגופנית נחקקת בעצמות, הרבה לפני שיש מילים, והרבה אחרי שהאירוע עצמו “נגמר”.
בפוסט הזה אני מבקשת להזמין להתבוננות אחרת: על הקשר בין חוויות נשיות עמוקות באגן לבין כאבים שמופיעים לעיתים שנים אחר כך, במקומות שנראים לכאורה – לא קשורים. זוהי קריאה שמציעה חיבור, הקשבה, ואפשרות לריפוי שמתחיל בתשומת לב פנימה.

כל הגוף הנו גוף רגשי – והאגן  מרכזו

מדברים היום הרבה על המוח הרגשי שנמצא במערכת העיכול, אבל כמעט לא מדברים על הגוף הרגשי שנמצא בעצמות האגן, בשרירים, וברחם עצמה. על המקום שבו הגוף שלנו חווה טראומות חוזרות ונשנות  שלמרבה הצער לא מקבלות הכרה, כל שכן טיפול או לפחות תשומת לב .
כשהחוויה באגן – בלידה, בטיפולי פוריות, בהפלות, ביחסי מין שלא היו מרצון מלא, וכמובן ביחסי מין בכפייה ואפילו בטיפולים רפואיים גניקולוגיים פולשניים ומכאיבים – לא עברה עיבוד, הגוף לא “שוכח”.
הוא זוכר הכל וכשמה שהוא חש אינו מקבל הקשבה – זה מתבטא בין היתר בכאב –  במקומות שונים, במשך שנים ואף לאורך חיים שלמים.

כשלא מחברים בין החוויה לתחושת הגוף…

מספר שבועות לאחר לידה, הרופא/ה מסתכל/ת על חתך שהחלים ומודיעה ש”הכל תקין”.
לידה מוגדרת כ”קלה” אם לא לקחה זמן רב, כ”רגילה” אם לא בוצע ניתוח קיסרי, ו”מוצלחת” אם התינוק בריא.
ומה עם האישה ?
היא מצופה להמשיך בחייה כרגיל – למרות שעברה פלישה גניקולוגית, פחד מוות, כאב, תחושת אובדן שליטה,
ולעיתים אף אלימות מילדותית או גניקולוגית.
מהאישה מצפים להדחיק, לשכוח ולעבור הלאה – יש לה תינוק לטפל בו עכשיו.
כל שכן בהפלות, או באירועי טיפול גניקולוגיים שמוגדרים כ”לא נעימים”
ומאגדים בתוכן מגוון רחב של טיפולים  כואבים המבוצעים ללא אילחוש.
אין כמעט שיח על איך החוויות האלו נחוו ברמות הרגש והגוף העמוקות.
וכשאין קישור בין מה שאישה עברה בלידה / הפלה או בטיפול גניקולוגי כזה או אחר, לבין מה שהגוף מנסה לומר —
הגוף מוצא לעצמו דרכים אחרות לבטא את הכאב.
למשל: כאבי גב תחתון, כאבים באגן, תסמונות כאב כרוניות, אנדומטריוזיס או  מחלות אוטואימוניות שיכולות להופיע שנים אחרי. זה לא אומר שהסימפטום לא אמיתי – אלא שהוא לא קיבל את ההקשר הגופני-רגשי שלו.

למה זה קורה?

האגן הוא מרכז האנרגיה בגוף, מקום של יצירה, של רגש וחוויה, בתרבויות מסוימות הוא מוגדר כמקדש.
על כן, כשחוויה קשה נחווית באזור זה – זוהי פגיעה בקודש הקודשים של הגוף.
כשפגיעה במרכז זה לא מקבלת הכרה, טיפול, הקשבה ומקום – האגן שזוכה בהתעלמות והשתקה
משליך את הכאב על איברים אחרים, שומר על מתח כרוני או חסימה,
בכדי להעביר מסר שלא נלקח בחשבון.

הקשר הבלתי נראה

כאב כרוני מופיע בגוף, לעיתים שנים או חודשים אחרי האירוע הקשה באגן, ואף אחד לא עושה את ההקשר.
אבל כשבוחנים את הגוף כמכלול – חוויה, רגש, מה קרה באגן – ניתן לראות שיש פה המשכיות: מהחוויה הראשונית של כאב, הפחד, תחושת הפגיעות ואובדן השליטה המלוות לעיתים באשמה ובבושה – ועד לכאב ממושך שלא נותן מנוח – במקום אחר בגוף.
במהלך שנות עבודתי כמטפלת ביוגה שיקומית, פגשתי מאות נשים שחוו כאבים שהוגדרו כרוניים,
חלקן הלא מבוטל אובחנו עם מחלות אוטואימוניות – מחלות בהן הגוף תוקף את עצמו – מסיבה לא ידועה.
במפגש הראשון עם מטופלת אני תמיד שואלת בשלב מסוים על הלידה/ות
ושמתי לב שבכל המקרים  שפגשתי, של נשים שחיות עם כאב שמוגדר כרוני
היתה  לידה או לידות או הפלה/ות שהאישה חוותה כטראומה מושתקת.
ויש רגע שבו העיניים נפערות בהפתעת ההבנה, והדמעות באות.
ומשם יש תנועה אל עבר  תהליך של ריפוי.
והשאלה שנשאלת – איך זה שאף אחד מהרופאים, המטפלים, המומחים הרבים שפגשה
לא עשו את ההקשר ?

מה יכול לעזור?

ריפוי אמיתי, בעיניי, מתחיל במקום שבו מפסיקים להפריד בין גוף לסיפור שלו.
החיבור המחודש לנשימה, תנועתיות עדינה, וחווית גוף שמאפשרת להרגיש בטוח –
הם מפתחות לריפוי שמכירים בכך שהגוף אינו רק מערכת מכנית אלא מערכת רב שכבתית בעלת זיכרון רגשי.
במקרים של טראומה – לרוב חל ניתוק. אי תחושת גוף – כחוויה מתמשכת.
נשים רבות שפגשתי הגדירו את תחושתן במילים דומות : “מכאן ומטה  – חושך”
והמטרה של תרגול משקם היא להביא למקום אור מחודש.
בזמן טראומה הנשימה נעתקת, פשוטו כמשמעו, ומאותו רגע האישה לרוב לא חוזרת לנשום במלואה
משום שנשימה מלאה משתפת את הסרעפת, את רצפת האגן ואת הבטן התחתונה.
אזורים שמרגע הטראומה הופכים מבחינת הגוף לאזורים מוחשכים.
מכאן והלאה הנשימה הופכת לנשימה רדודה, הישרדותית,
ומאחר שרצפת האגן כבר כמעט ולא שותפה בתהליך הנשימה דפוס הנשימה מתהפך
והנשימה עצמה עשויה לגרום לתחושת חרדה.
מרגע זה הכל מתחיל להשתנות, והכאבים מתחילים להגיע.
ובהמשך להבנה זו –
החזרת הנשימה לסדרה, תשומת לב רכה לאגן, תנועתיות מעודנת ואפילו מיקרו תנועות
מביאות אור לאזור החשוך, ומשם האור מגיע לשאר החלקים.

אם את מרגישה…

אם יש כאב שלא עובר, אם את מרגישה שחוויית האגן שלך לא קיבלה מקום –
כשניסית כבר הכל, ושום דבר לא ממש עזר,
כדאי לתת לזה הקשבה מחודשת.
הגוף לא טועה, הוא רק מחכה להישמע.

מצאת בפוסט זה ערך? אשמח שתשתף/י חבר/ה שהפוסט עשוי לעזור גם להם.
תגובה לפוסט – תשמח אותי מאוד (:
יכול להיות שתמצא/י עניין גם בפוסטים הבאים :

האם גם את נושמת הפוך ?
מהו שיקום באמצעות יוגה ?
יוגה שיקומית – האם זה התרגול שחיפשת כל חייך ?

כל הזכויות שמורות  ©  מירי כהן גולדרייך